פרופ' אמריטה באוניברסיטת תל אביב בהיסטוריה של עם ישראל.
כתבה כעשרה ספרים, בתוכם ארבע ביוגרפיות: של ברל כצנלסון, יגאל אלון, י.ח. ברנר ודוד בן גוריון.
קיבלה את פרס בן צבי עבור ספרה הראשון: "המאבק הנכזב".
את פרס Jewish National Book Award קיבלה פעמיים: עבור ספרה "חרב היונה" (באנגלית “Land and Power”) ועבור ספרה "ככל עם ועם" (באנגלית “Israel: A History”).
בשנת 1919 קמה "התאחדות ציונית סוציאליסטית אחדות העבודה".
ב-1930 הוקמה מפא"י . בין שני תאריכים אלה ידעה ארץ ישראל היהודית שתי עליות שונות באופיין – שלישית ורביעית, גלי מאורעות, גאות ושפל כלכלי. ותוך כדי כל המהמורות הללו, שנגעו בסך הכל לציבור שהחל מ-56,000 איש בראשית התקופה, וסיים אותה בערך ב-130,000 איש, פחות מעיר שדה בישראל דהיום, צמחה תנועת העבודה, בהנהגתם של ברל כצנלסון ודוד בן גוריון, והפכה מקבוצה שולית ביישוב למפלגה הנחושה להנהיג את התנועה הציונית ובוטחת בכך שבידה המפתחות להגשמה הציונית.
כיצד התרחש תהליך זה בעשור שנות ה-20 – זה יהיה נושא דיוננו.
